|
הילד שלך חכם, סקרן, מבין
אבל איכשהו, כשזה מגיע לאוכל הוא פשוט, איך לומר... עקשן! לא מוכן לטעם דברים חדשים, (אלא אם כן זה חטיף חדש) מעדיף אוכל תעשייתי ופחמימות ריקות במקום ירקות ופירות ולא מוכן, בשום אופן לוותר על הקטשופ שמלווה (או ליתר דיוק מטביע) כל ארוחה ואת בסך הכל דואגת לו... רוצה שיאכל את מה שהגוף שלו צריך כדי לגדול ולהתחזק רוצה למנוע כמה שאפשר חסרים תזונתיים ניסית כבר הכל - חוקקת חוקים - "מתוק? רק אחרי האוכל!" השמעת איומים - "לא אוכלים? אין מסכים!" לא דילגת על שעת יצירה - החל מטבלאות וסמיילים ועד עיצוב צלחות מהמם באמת ניסית הכל כדי ש"יכניס משהו נורמאלי לפה". הבעיה היא, שבכל הדרכים האלה לא נוצרת אצל הילד הבנה אמיתית, ולכן, גם לא כל כך מעניין אותו לאכול את מה שאת מציעה לו אין מה לעשות, הילד שלך פשוט רואה את העולם אחרת ממך. עולם המושגים שלו שונה משלך ומה שחשוב לו שונה ממה שחשוב לך. ומה חשוב לילדים באוכל? בעיקר שיהיה להם טעים. וכשילדים כל כך רגילים לטעמים החזקים של החטיפים שהם אוכלים, האוכל "הרגיל" נראה להם תפל ולא טעים. אז מה עושים? הפתרון הוא, להכניס שפה חדשה. זה מתחיל מלהסתכל על הילד שלך קצת אחרת, להבין מאיזה מקום הוא פועל, לשחרר דעות קבועות שיש לך עליו, ולהחליט לתת לו להפתיע אותך ואז תהיה לך אפשרות לדבר איתו אחרת, בשפה חדשה, לדבר אל ההיגיון שלו, בשפה שלו, מתוך העולם שלו, בגובה העיניים ואז תראי, שלאט לאט, נגמרות המלחמות סביב השולחן, והילד שלך יתחיל לאט לאט להיפתח, לטעום דברים חדשים, והכי חשוב, ויעשה את זה בכיף, ואפילו יבקש עוד :-) עכשיו את - בימים הקרובים, נסי לבדוק עם עצמך - איזה דעות קבועות יש לך על הילד שלך? (הוא בחיים לא יסכים לגעת בזה, היא עקשנית מדי וחכמה מדיי...) אשמח לשמוע אם בא לך לשתף אותי :) המשך יום מעולה גלית. פעם ראשונה כאן?
מוזמנת להירשם ולקבל טיפים וכלים
שיעזרו לך לשפר את הרגלי האכילה של הילדים
0 Comments
מי גנב לי ת'בגדים?!
עד לפני כמה שנים זה היה אחד מהפחדים הגדולים שלי.
אני זוכרת את עצמי בתור ילדה, בסיטואציה מפחידה, משוטטת בין המוני אנשים זרים על חוף הים, ומחפשת את ההורים שלי. בדיוק כמו עוד הרבה דברים שהייתי בטוחה שכשאני אהייה אמא "לי זה לא יקרה..." זה קרה. בת הארבע באמת הייתה ממש לידי, ולא הורדתי ממנה את העיניים, ואז פתאום לא יודעת מה קרה, חשבתי שהיא הולכת עם אבא, או שחיטטתי בתיק למצוא את הקופסה עם האבטיח... ופתאום, בשניות אבל, היא נעלמה לי... וזה לא שלא הדרכתי אותה... חזרתי ואמרתי וחפרתי, תישארי לידי, הים הוא מקום מסוכן, יש כאן המון אנשים, אפשר להתבלבל וללכת לאיבוד גם אני הלכתי לאיבוד כשהייתי בגילך, וזה ממש לא נעים! אבל האם כל הדיבורים האלה עזרו לילדה שלי לא ללכת לאיבוד? וכשהיא כבר גילתה שהיא לגמרי הלכה לאיבוד, האם כל האזהרות שלי עזרו לה למצוא את הדרך חזרה? 
אבל לפני שנייה היא הייתה פה... ואיפה היא עכשיו?!
התשובה היא כמובן לא.
זה לקח חמש דקות שנדמו כמו נצח, עד שהמציל הכריז שהילדה נויה, שלובשת בגד ים שמצוירת עליו צפרדע, מחכה לאמא ואבא בסוכת המציל. היא חזרה כצפוי בוכה ומבוהלת. סיפרה לי שהיא דיברה עם זרים אפילו שאסור, כי אשה שראתה אותה בוכה שאלה אותה אם הלכה לאיבוד ולקחה אותה אל סוכת המציל. מאוד קל ברגע כזה לחבק את הילד ולהגיד לו ברוך ובאהבה: "אתה רואה? אמרתי לך שזה מסוכן, אתה צריך להיזהר יותר..." או כל משפט בסגנון. אבל בחושים האימהיים שלי הבנתי שהיא (וגם אני!) צריכות יותר מהרגעה, וגם יותר משיעור מפחיד ללמה צריך להיזהר, אנחנו צריכות דרך התנהלות חדשה שתיתן לנו בטחון. אז מה עושים?
לפני שנים רבות מאוד ,
הייתי העורכת האחראית של "כולנו" "פילון", קבוצת עיתוני ילדים והוצאת ספרים מבית ידיעות אחרונות. אחת הפריבילגיות השוות של התפקיד הייתה לקבל את כל ספרי הילדים החדשים למערכת. ובחדר העורכת הצטברה ספרייה ענקית מלאה בספרי ילדים. יום אחד הגיע עם שליח ספר חדש, אבא סבבה. כתב אותו קובי ניב איירה אותו אורה איל ואני קראתי אותו והתאהבתי. היה ברור לי שזה ספר שאני לוקחת הביתה, ושומרת אותו עד שיהיו לי ילדים, שאוכל להקריא להם אותו. הספר הזה נדד איתי דרך הדירות השכורות בתל - אביב, חיכה בסבלנות שנים ארוכות על מדף הספרים שלי, ובסופו של דבר זכה להיות הספר הראשון בספריית הילדים (הענקית) אצלנו בבית.
אז הספר המקסים הזה כבר בן 18, הקראתי אותו אינספור פעמים לגדולה,
למרכזי ועכשיו גם לבת השש. וללא ספק הוא צלח בכבוד את מבחן הזמן, ונשאר מצחיק, מפתיע מרגש וחכם. מומלץ בחום. איך מייצרים אצל הילד תחושה של שליטה |
||||||||||||||||||||||||||||
|
