את יכולה להלחם שהילד שלך יאכל בריא 
או לוותר מראש
בכל מקרה את עושה לו נזק

אומרים שכל ההתחלות קשות…
אבל כשמדובר בתזונה של הילדים שלנו, זה לגמרי ההיפך!
(ונשים לרגע בצד את ההאכלות בשלוש לפנות בוקר…).
כשהילדים שלנו קטנטנים, הם אוכלים פחות או יותר את מה שמומלץ לגילם,
ורובנו עוברות איתם מסע מענג של טעימות וגילויים חדשים,
ואין גאות ומאושרות מאיתנו, גם כשיורקים עלינו מחית בננה או גזר. 

ואז חולפות להן שנתיים או שלוש
והילד שלנו  כבר לא מסכים לגעת ברוטב  שריסקנו לתוכו באהבה 
פטרוזיליה, תרד ואפילו עדשים כתומות… 
ומבקש (בדיוק כמו אתמול) פסטה בלי כלום
(וזה עוד במקרה הטוב… כשהוא לא מטביע אותה בחצי בקבוק קטשופ).

מיום ליום אנחנו מאבדות שליטה על מה שהילד שלנו אוכל,
ורואות בכאב, איך ממש מול העיניים שלנו,
ולמרות שהיינו בטוחות ש"לנו זה לא יקרה",
נוצרים אצלו הרגלי אכילה רעים.
מכל הירקות שהוא אכל פעם... הוא מסכים לגעת רק במלפפון,
קורנפלקס הפך לארוחת בוקר, ארבע, וערב גם,
ה"ממתק אחד ביום" הפך לממתק אחד ביום בבית, ועוד עשרה
בגן, בית ספר, חוגים, חברים, גינה וסבתא.
מה עם קטניות? דגנים מלאים? ירקות מבושלים (פירה לא נחשב)? פחחח 
וכמויות הסוכר והמלח? אנחנו מפחדות אפילו לחשב!

והנה אנחנו שם, 
במסלול ההתדרדרות שאין לנו מושג איך לעצור.
לפעמים אנחנו כועסות ונלחמות 
נלחמות בכל המפנקים בממתקים שסביב הילד שלנו,
נלחמות באמא שלנו, נלחמות באמא שלו,
נלחמות בעצמנו, 
נלחמות בילד שלנו...
לפעמים אנחנו מוותרות ונכנעות.
טומנות את הראש בחול, מנחמות את עצמנו 
ש"בסוף כולם גדלים", "יש ויטמין B12 גם בבמבה",
ו"לא נורא לפחות אני אכין לו היום סלט לארוחת ערב..."
ועובר עוד חודש 
ועוד שנה, 
והאכילה הגרועה של הילד שלנו היא כבר עובדה קבועה בשטח.
ואנחנו מרגישות אשמות, עייפות ומובסות מהמלחמה האינסופית
עם כל כוחות האופל שמסביב...
והלב שלנו מלא געגועים לתחושה המופלאה שהציפה אותנו
כשהוא עוד היה קטנטן, וסיים עד הביס האחרון 
את הירקות המאודים שערבבנו עם טחינה.

איך זה יכול להיות?!

בסקר אמהות שעשיתי לפני כמה שנים והשתתפו בו כמה 
מאות של אמהות, גילינו
 ש 96% מהאמהות רוצות לשפר את התזונה של הילד שלהן,
אבל לא מצליחות לעשות את זה.
איך זה יכול להיות שאנחנו מוצפות מכל עבר בתחקירים,
מחקרים, תחזיות ונתוני זוועה 
ולמרות זאת, זה לא מטיס אותנו לפעולה מיידית?
הרי אנחנו יודעות שהשמנת ילדים היא מגפה,
וישראל נמצאת במקום יותר מדי טוב שם למעלה.
ואנחנו יודעות שכמעט בכל מה שהילדים שלנו מכניסים לפה
יש סוכר, שומן, מלח או גם וגם וגם.
ואנחנו מכירות את התחזיות שכל ילד שלישי יחלה בסוכרת עד גיל 40,
ושהילדים של היום צפויים לחיות עשר שנים פחות מאיתנו, ההורים שלהם,
ועדיין אנחנו לא מצליחות לייצר אצלם שינוי.
איך יכול להיות שזה היה אצלנו בידיים... ונשמט ככה?

תשובה מבאסת (אבל אחריה
​מלא אופטימיות... מבטיחה!)

התשובה המבאסת היא...
שאנחנו מתנהגות עם התזונה של הילדים שלנו בצורה מאוד מאוד דומה
למכורים לסיגריות.
למה מעשנים מתעלמים מהאזהרות על קופסת הסיגריות?
הם הרי יודעים שהאזהרות על הקופסאות נכונות
והם יודעים שהם עושים לעצמם נזק בלתי הפיך...
אז למה?
כי הם לא מאמינים שיצליחו להפסיק
ואף אחד לא רוצה לצאת למלחמה אבודה.

96% מהאמהות לא מתחייבות לשינוי תזונתי אצל הילדים שלהן
למרות שאנחנו רוצות שינוי, ומכירות בחשיבות העצומה שלו,
מאותה הסיבה בדיוק.
אנחנו מאמינות שזו מלחמה אבודה.
הרי כבר ניסינו כל כך הרבה פעמים... 
והילדים שלנו? פשוט לא משתפים פעולה, לא עומדים בפיתויים מסביב
ולא מוכנים לנסות שום דבר חדש...

אז החדשות הרעות הן שזו באמת מלחמה אבודה
החדשות הטובות הן... עזבו אתכן ממלחמות, יש דרך אחרת!
ויש גם חדשות מעולות,
הדרך הזו היא כיפית מרתקת ומלאה בריגושים ותגליות 
(ממש כמו פעם... כשהוא רק למד לאכול)
ואני הולכת לגלות לכן בדיוק איך עושים את זה

כל מה שאתן צריכות הוא לראות את העולם
דרך העיניים של הילד שלכן,
​אז קבלו את המפתח לשדה התירס

יש דברים שהכי קל להבין כשמרגישים, אז בואו ננסה…
קבלו את המפתח, ובואו נצא למסע קצרצר בשדה התירס.
תארי לעצמך שאת מטיילת עם הילד או הילדה שלך, ביום חופש נעים 
(וקצת באווירת חו"ל :-)), בשדה גבוה של תירס.
זה נראה כך:

אולי אתם הולכים כבר שעה, אולי קצת צמאים או רעבים
ואת רואה מולכם בית ואומרת שעוד מעט תגיעו למקום ממש נחמד 
ותוכלו לנוח ולשתות ולאכול… 
אבל הילד שלך בוכה ואומר שהוא עייף, ורעב וצמא ואין לו כוח
ובא לו כבר להגיע…
כי הילד שלך רואה את הדברים ככה:

מנקודת המבט שלו אין בית, אין שביל, ואין שום תקווה למנוחה
כי כבר נצח שהוא הולך בתוך השדה הזה, ורואה רק ירוק…
ובדיוק בגלל זה,
אנחנו יכולות להסביר 5000 פעם ביום, כמה חשוב לאכול בריא,
למה ממתקים מזיקים לא רק לשיניים,
ושהגוף חייב ירקות בגלל שיש בהם ויטמינים ומינרלים 
(ולא באמת מקבלים אותם מפטל ויטמינצ'יק)
ולא משנה כמה אנחנו צודקות… 
או כמה הילד שלנו חכם...
זה לא עוזר לו לעשות  שינוי.
הילד שלנו לא באמת מבין ולא מפנים את המסר שלנו,
כי נקודת המבט שלו היא אחרת והוא פשוט לא רואה את זה.

אז מה עושים?

איך גורמים לילדים שלנו לא רק להסכים, אלא ממש לרצות לאכול בריא?
איך הופכים את הילדים לשותפים מלאים בתהליך?
ואיך מחליפים את אווירת המלחמה בחוויה כיפית ומרתקת?
זה לגמרי אפשרי ברגע שמבינים את נקודות המבט השונות של "שדה התירס",
ומתאימים את תהליך השינוי לגובה העיניים של הילד.

בפוסט הבא שאשלח מחר,
אלמד אתכם איך בדיוק עושים את זה בעזרת ארבעה כללים פשוטים.
ותגלו כמה זה קל ושכל הורה יכול לאמץ את הכללים ולעשות
שינוי אפקטיבי בבית.