|
|
|
|
כבר מגיל אפס הבן שלי היה מהתינוקות האלה שתמיד מנוזלים,
החולצה שלהם רטובה מרוק, וכל יומיים הם מפתחים דלקות ונוזלים באוזניים. כל ביקור אצל רופא הילדים הסתיים ב"תתכונני, כי הילד יהיה חייב ניתוח כפתורים ואדנואידים", מה שהפחיד אותי נורא וגרם לי לנסות עליו כל טיפול אלטרנטיבי. במשך שנתיים התרוצצתי איתו בין חדרי מלח, מטפלים ומדקרים, השקתי אותו בחלב שיבולת שועל, לא נתתי לו לגעת בבמבה, ומדי פעם גם מרחתי אותו (בסתר כמובן), בתערובות של שמן זית ועראק. עד שיום אחד הבנתי שהילד פשוט לא ממש שומע, ונכנעתי לרפואה הקונוונציונאלית. לפני הניתוח התבקשנו לערוך לבן הארבע בדיקת דם. אני ממש זוכרת איך הסברתי לו מה זה בדיוק (דקירונת קטנטנה...), ובקול מתלהב הבטחתי שיהיה ממש כיף, כי מיד אחרי הבדיקה אני אקח אותו לחנות הצעצועים הע-נ-קית שליד המרפאה ואקנה לו בובת וובקינז חדשה במתנה!!!
וכך הגיע בן הארבע לתחנת האחיות, הוא אומנם פחד ממש, אבל הושיט את היד באומץ, הסתכל על כל התהליך באימה, ובשנייה שהכול נגמר, והאחות הושיטה לו מדבקה לאות גבורתו, הוא פרץ בבכי היסטרי.
וכשאני אומרת בכי היסטרי, אני מתכוונת לארבעים (!) דקות של בכי וצרחות בקולי קולות בלב המרכז המסחרי כולל מבטים נוזפים מצד העוברים והשבים. חיבקתי, ליטפתי, ניסיתי להסיח את דעתו, נזפתי, איימתי אבל שום דבר שאמרתי (ואני מודה שפלטתי הרבה שטויות בזמן הבכי שלו), לא הצליח להגיע אליו ולהרגיע אותו, אפילו לא ההכרזה ש"אם לא תפסיק לבכות, אני לא קונה לך כלום…" עבר נצח עד שבן הארבע נרגע סוף סוף, קנינו את מייקי הצב ואפילו סיפרנו לאבא איזה גיבור הוא היה... זה מייקי הצב למחרת בבוקר קיבלתי טלפון מהמעבדה, התברר ש"קרתה תקלה קטנה", האחות שכחה לשים חומר נוגד קרישה במבחנות ונא להביא את עומרי לבדיקה דם חוזרת. אחרי שעברו ההלם (לא נכון!) והזעם (מי נתן לאחות הזאת רישיון?!) נשארתי עם חוסר אונים… אני זוכרת שלא ישנתי כל הלילה מרוב דאגה, פשוט לא ידעתי איך אנחנו עוברים את זה שוב... ואז עלה לי רעיון. הכנתי שבעה כדורונים פיצפוניים מבצק סוכר, שמתי בקופסה קטנה וסגורה. הגשתי לבן הארבע, ואמרתי לו שאנחנו צריכים לעשות שוב בדיקת דם, אבל הפעם זה יהיה אחרת לגמרי, כי יש לי בשבילו כדורי אומץ מתוקים שמזכירים לך כמה אתה גיבור.
הוא טעם כדורון אומץ וסיפר לי מי אמיץ וגיבור בעיניו (ספיידרמן!!!),
אמרתי לו שגם אני וגם הוא יודעים להיות גיבורים מתגברים לפעמים, ונזכרנו ביחד בכל מיני דברים אמיצים שהוא עשה, (נתלה בגינה על המתח לגמרי לבד, טעם סלק...). תוך כדי שיחה מרגשת, נסענו (עם כדורי האומץ) לעשות את בדיקת הדם. שיתוף הפעולה שלו היה מדהים, דיברנו וצחקנו בכל הזמן שחיכינו בתור, וכשהגיע תורנו ושאלתי אותו אם הוא רוצה את כדור האומץ האחרון שנשאר, הוא הכריז שאין צורך והוא מרגיש ממש אמיץ. הוא נכנס לאחות עבר את הבדיקה ללא ציוץ או מצמוץ, ויצא משם בגאווה גדולה וחיוך ענק. זה היה הרגע שבו ידעתי בדיוק מה אני רוצה לעשות בחיים. לעזור לילדים לפעול מתוך מקום של העצמה, אמונה ומסוגלות, בכל תחום שבו הם צריכים עזרה ושינוי. חמש שנים עברו מהיום ההוא, והמתכון לכדורי אומץ רק השתכלל... אז הנה ההוראות, בארבעה צעדים פשוטים, ומאחלת לכם המון רגעים קסומים של אומץ העצמה והתגברות, עם הילדים שלכם! |
לאט לאט נאספים בקופסא כדורי אומץ בצבעים שונים.
לבן - "לא פחדתי מנמלות" ירוק - "טעמתי שעועית משי " אדום - "כשהייתי ממש תינוקת חתכו לי את הלשון ואני בכלל לא זוכרת שפחדתי" 3. מעודדים את הילד לשמור את הקופסא במקום שלו. מגירה סודית, מדף ליד ספרים אהובים, מתחת לכרית... בכל פעם שאתם מזהים שהילד שלכם עשה משהו חדש, התנסה, התגבר שקפו לו את מה שאתם רואים וזו הזדמנות מעולה להציע לו להוסיף כדור אומץ חדש עם "סיפור האומץ החדש" לקופסא הסודית שלו. 4. ברגעים שהילד מפחד, משקפים לו את היכולת שלו (המוכחת...) להתגבר בעצמו וחושבים ביחד איך הופכים את הדבר שמפחיד אותנו עכשיו, לסיפור אומץ שהצלחנו להתגבר עליו. למשל אמא לילדה בת 7 שפחדה להיכנס לחדר שלה ולהדליק לבד את האור. סיפרה לי שבאוטומט היומיומי הילדה קראה לה כדי ש"תדליקי לי את האור", האמא הודתה שזה נראה לה פחד שלא מתאים לגיל של הילדה, ושהיא חסרת סבלנות ועם מנטרה קבועה של "נו באמת את סתם מקימה אותי עכשיו, מה את תינוקת? אין שם כלום..." וכו'. אחרי שהכינו יחד כדורי אומץ, האמא שאלה את הילדה אם לדעתה יש כדור אומץ שדומה בהרגשה ללהדליק את האור לבד... הילדה חשבה ואמרה שזה דומה ללטפס על המגלשה הגבוהה, כי היא יודעת שאמא למטה, והיא מטפסת לבד, אבל היא לא לבד ממש. ומההבנה הזו אותה ילדה אזרה אומץ להדליק לבד את האור :-) |
